אתה תדבר. לרש"י ידבר משה דברי השם לפרעה פעם אחת ובדבור קצר כפי מה ששמע מפי השם, ואהרן יחזור ויאמרם פעם אחר פעם עד שיטעימם באזני פרעה. ולרמב"ן ידבר משה לאזני אהרן כל אשר יצווה מהשם, ולא ישמע לאזני פרעה מה שידבר משה לאהרן. ורק אהרן בשליחות משה ישמיע לאזני פרעה דברי משה, כמו אלהים שיצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכח בהם. באמת דברי רמב"ן מסתברים יותר, אמנם לשון המקרא מדוייק יותר לרש"י, מדכתב אתה תדבר, ולא פירש למי, משמעותו שיהיה דבורו של משה נשמע גם לפרעה, דלרמב"ן היה ראוי לומר אתה תדבר לאהרן, למעט שמיעת פרעה:
אקשה את לב פרעה. כלומר אכניס צרה גדולה וצער אל לבו (זיין הערץ דראֶנגען, שווערמוטהספאָלל ווערדען לאססען), כי שרש קשה ישמש על חוזק הצרה, כמו הראית עמך קשה, חזות קשה הגד לי, בכיתי לקשה יום, קשת רוח אנכי, ועבר בה נקשה ותרגומו עקא (הארטע שטראפע, בעדראנגניסס), וכמו שהונח ענין השמחה אל הלב, לב שמח, נתתי שמחה בלבי, ככה על הפוכו על הצער והצרה המגיע ללבב, ומזה קשוי לב. כי שרש קש שמשוהו רבותינו לענין הכאה (שלאגען) הקשת זרועותיו (כריתות ג') המקיש בקרסוליו (בכורות מ"ד) וכן בלשון מקרא מקשה תיעשה המנורה פירש"י שמכה בקורנס על הסדין לרדדו כמו איברי דא לדא נקשן, ולפי"ז טעם הראית עמך קשה, מכה קשה (הארטע שלאֶגע) וכן אקשה את לבו (זיינעם הערצען הארטע שלאֶגע בייאברינגען) אכה אותו על הלב כלומר העונשים שיבאו עליו יביאהו בסכנת נפשות, ואני אקשה את לב פרעה. ואם המכוון בקשוי לב כדעת המפרשים צריכים אנו לפרש אקשה, אניחנו בקשוי וכמ"ש אצל אחזק את לב פרעה. והתכלית המכוונת בכל הצרות הנוגעות אל לבו אינה להוציא את ב"י, כ"א למען הרבות במצרים אותות וראיות על האמתיות המורות עלי, וזהו
והרביתי את אותותי. ירצה אני אביא צרות רבות ורעות הנוגעות עד לבבו במכות המיועדות לבוא עליו, למען תהיינה לעיניהם לאותות גדולות ולראיות עצומות על עצמות הויתי ועל מלכותי המושלת גם בעולם התחתון, ושהאדם משועבד לשמוע בכל אשר אצוה עליו (מעהרערע אויף מיך בעציהענדע בעווייזגרינדע ערשיינען לאססען); וי"ו של והרביתי היא כטעם למען, כמו לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי, שטעמן כמו למען לא יסור, למען אבנה, כן והרביתי כמו למען. כי אמנם כל המכות והעונשים הקודמים למכת בכורות לא באו כ"א להיותם לפרעה ולעמו לאותות, כלומר ראיות על אמתות מציאותו ית', ושמלכותו מושלת גם בארץ מתחת, ולזה קרא הוא ית' את כל עונשי מצרים בשם אותותי, כלומר ראיות המורות על עצמות היותי ועל התנהגות מדותי, כי אותות הוא לשון ראי' (בעווייז), כמו ואותותם לא תנכרו (איוב כ"א), והיו"ד כיו"ד של ושמחתים בבית תפלתי שר"ל בית המיוחד לתפלה אלי, ככה יו"ד של אותותי ר"ל המיוחדות והמיועדות להיות אותות וראיות עלי (אויף מיך בעציהענדע בעווייזגרינדע) (עיין ברי"א בהבדל שבין אות ומופת, ואמר אות ומופת יאמר גם על הנעשה בדרך הטבעי, גם בזולת המנהג הטבעי, רק שהאות הוא ראיי' חלושה, ומופת הוא ראיי', חזקה). ולזה בכל התראה והתראה הודיע משה לפרעה תכלית המכוון בעונש המיועד לבוא עליו, שהוא להישירו אל אחת מדעות האמתיות הנוגעות אליו ית', פעם אמר למען תדע כי אני ה', פעם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ופעם למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ; ויורנו לפי"ז במאמר אקשה, והרבתי, יושר משפט אלהי, כי התנהג עם פרעה וארצו בכל העונשים האלה כאשר יתנהג האדם עם בנו, וכעדות הכתוב ממדותיו ית' כי כאשר ייסר איש את בנו, ורחמיו על כל מעשיו, ואפילו בשעת עונש הרשעים, כאמרם חז"ל מעשי ידיו טבעו בים ואתם אומרים לפני שירה; ואחרי שידענו ממאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', הנה בזה כפר במציאות ית' וגם באפשרות המצאו, ואין האדם משועבד לשמוע את אשר יצוה עליו, כי אין מלכותו שולטת בעולם התחתון, לכן אמר וגם את ישראל לא אשלח, והיה מרצון אלהי המטיב לכל בריותיו, להביא את הכופרים האלה פרעה ועמו אל קשט דברי אמת, שיודו באמתיות האלה, ולכוונה זו לבדה באו כל המכות והעונשים עלי, לא להוציא על ידיהם את ישראל מתוכם, כי מבלעדי עונשים אלה היו הרבה דרכים לפניו ית' להוציאם חפשי, גם כבר הודיע הוא ית' למשה מקודם כי המכה האחרונה לבדה מכת בכורות היא מיועדת להוציא בה את ב"י לחירותם, וכעדות הכתוב ואמרת אל פרעה הנה אנכי הורג (לעיל ד') וע"ש רש"י מרבותינו; ואתה הקורא פקח עיניך וראה, אם נאמר כדעת המפרשים שמצד עצמו היה פרעה נותן אל לבו לשמוע בקול ה' ולשלוח ב"י חפשי, אבל הוא ית' נתן בו הכח וההתאמצות לסבול בו כל הצרות ולהעיז נגד פני עליון, הנה מלבד שהוא מתנגד למשפט אלהי, גם קרא צווח ואמר (לעיל ג' י"ט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים וגו' ולא ביד חזקה, שפשטות הדברים הם הודעה מפי ה' שמיאון פרעה וסרובו, מצד עצמו היתה ולא יד ה' עשתה זאת, אף גם זאת יהיה לדעה זו דברי המקראות שלפנינו מסורסים והפוכים, כי אם נאמר שהקשוי היתה סבה מצדו ית' למנוע ממנו בע"כ בחירת השמיעה, היה מן הראוי לחבר הסבה עם המסובב במאמר אחד ולומר, ואני אקשה את לב פרעה ולא ישמע אליכם, ולמה הפסיק ביניהם במאמר והרביתי:
ולא ישמע וגו' ונתתי את ידי במצרים. אף שהמכוון ממני בכל המכות האלה להיותן אותות וראיות על עצמותי והתנהגותי, להביאם לידי הכרות האמתיות, הנה ידעתי כי כל זה לא יעשה רושם בלבבו, כי בראותו התנהגותי עמו בדרך ענותנותי, כאילו אני פושט ידי אליהם לבקש מהם לשלח העם מרצון טוב, הוא יזיל בתר איפכא לא ישים אל לבו שבמקום גדולתי ענותנותי, לא יבין כי כן דרכי את בני אדם להורותם דרך תשובה, אבל יחשוב כי נתינת ידי זאת והתנהגותי בענוה עמהם היא לחולשת כחי ויכלתי אליו, כי יאמר אם זה המענש אותי הוא האלהי האמתי, לא היה לו לשלוח אלי ולבקש ממני להתרצות אל חפשיות עמו, אבל היה לו לריב את ריבו ולהוציא את עמו מתחת ידי אף שלא לרצוני, אין זה האלהי' שהוא התקיף ובעל היכולת אם יתנהג בדרך ענוה את בני אדם. זהו המכוון לדעתי במאמר לא ישמע וגו' ונתתי וגו', כי ידענו שנתינת יד בין אדם לחברו היא הוראת השלום ביניהם והשתוות דעתם זע"ז, כמו שראינו מנהג בני אדם אם היו מתנגדים זה לזה בענין מן הענינים, אחרי אשר יבאו אל עסק השתוות דעתם לעשות שלום ביניהם, יתנו יד זה לזה, ויורו בזה הכנעת דעתם בינותם (דיא האֶנדע איינאנדער ביעטען), ועד"ז מצאנוהו בכ"ק, מצרים נתנו יד, ויתנו ידם להוציא (עזרא יו"ד), תנו יד לה' (דה"ב למ"ד), נתנו יד תתת שלמה (דה"א כ"ט); וזהו ג"כ טעם ונתתי את ידי במצרים ר"ל שאבוא אליהם בדרך ענוה לבקש שלומם שיתרצו אל שליחות בני ישראל חפשי, וטעם לא ישמע ונתתי, סבת מניעת שמיעתו בקולי תהיה נתינת ידי בהם (וי"ו של מלת ונתתי היא לנתינת סבה אל הקודם, כוי"ו במאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעלת בעל, שפירוש הוי"ו כמלת כי או במקום שי"ן שהיא. ואפשר על כוונה זו לפרש ונתתי מן לא יתנו מעלליהם (הושע ג') דתרגומו שבקו לשון עזיבה, כתרגום ורש"י שם, וכמ"ש באחרי בונתן אותם על ראש השעיר. וטעם ונתתי את ידי אניח ואעזוב מעט כחי לבלי השתמש בו כפי היכולת ליסרם בעונשים חמורים שיכריחום לשלוח מיד, אבל אתעכב מעט בכחי ולא אענישם תחלה רק בעונשים קלים, ולזה לא ישמע, כי ידמה בלבו לחשבו לחסרון היכולת):
והוצאתי בשפטים. אחרי שהודיע הוא ית' למשה כי כל היסורים והמכות המיועדות להיותן אותות וראיות על אמתיות הנמצאות בו ית' לא תעשינה פעולותיהן, מסבת התנהגות הענוה עמו (שהיא נתינת היד בהם), בא עתה להודיע באיזה דרך יוציא את העם לחירות, ואמר והוצאתי את צבאותי בשפטים גדולים, המה העונשים היותר קשים, והוא הריגת בכוריהם (וכמו שהודיע ג"כ במקום אחר קודם לזה במאמר ואמרת אליו הנה אנכי הורג) כי מכה זו לבדה היותר גדולה וקשה היא המיועדת מתחלה להוציא בה את העם חפשי:
וירעו וגו' בנטותי. אף שעד הנה נתינת ידי ודרך ענותנותי בהם הטעתם לחשוב חולשת כחי ויכלתי, עתה אחרי ראיתם המשפטים הגדולים (מכת בכורות), בזה יתגלה לעיניהם גודל יכלתי, ומזה יתנו לב להבין ולדון למפרע כי לא מחולשת יכלתי התנהגתי עמהם בנטותי ידי אליהם לבקש מהם הסכמת רצונם, כי עתה ידעו ויבינו כי אני ה'. ממדת הרחמים היה כל אלה, כי כן דרכי לרחם על מעשה ידי, להורותם דרך תשובה ולאט לאט אוליכם אל הדרך הנכונה להודיעם ולהכירם האמתיות. כי שרש נטה יורה ג"כ על הורדת ההכנעה והשפלה, כמו ויט שמים וירד, ויט שכמו, נטיתי ידי ואין מקשיב, והמכוון אראה להם ענותנותי הגדולה כאלו אכיר את כבודם וגדלם לשלוח להם דרך בקשה שמרצון נפשם ימלאו חפצי ורצוני לשלוח ב"י לחירות (ובי"ת במצרים כאלו אמר בתוך מצרים ר"ל ביניהם, ואל במקום על כברוב מקומות); ובחנת ותדע אתה הקורא כי לפירוש המפרשים אין הנגינה מסכמת, כי לדבריהם רישי' דקרא ולא ישמע אליכם מוסב על רישי' דקרא קמא על ואני אקשה, וכן לדבריהם מאמר ונתתי את ידי במצרים הוא מחובר אל מה שאחריו והוצאתי את צבאותי, אמנם הנגינה תורה הפך כל זה, כי היא תפסיק את מאמר ונתתי את ידי במצרים באתנח, וזה יורה שאינו מצטרף למה שאחריו כ"א אל מה שלפניו, אמנם לפי המבואר לדעתי בכוונת מליצת ונתתי את ידי במצרים, הוא באמת מאמר מתאחד עם מה שקדם לו, ובזה סר קושי המליצות האלה, והמקראות מיושבות הולכות על סדר ראוי מוסכמות עם הנגינה:
ויעש משה ואהרן. בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה עליו, משה מדבר מקודם כמו שליח מהאל ית', ואח"כ היה אהרן מתרגם:
כן עשו. לא הוסיפו ולא גרעו:
ומשה בן שמנים שנה. הודיע שעם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם, כי מי שהגיע לשמונים שנה בימים ההם כבר עמדו ימי השיבה והגיע לגבורות כמו שהעיד בתפלתו ימי שנותינו בהם שבעים שנה (רע"ס):
לתנין. תיב"ע לחיויא וכפירש"י נחש. ומ"מ יראה להבדיל בין תנין לנחש נחש שנהפך אלי' מטה משה (לעיל ד' ג') היא נחש הארצי המצוי ביערות ובמקומות שוממות, אמנם תנין הוא נחש המימי (וואססערשלאנגע), (כבישעיה כ"ז) לויתן נחש בריח לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים, ועל פרעה נאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני. ולפי שבטח פרעה על מי נילוס המשקה את ארצו, המשילו לתנים גדול הרובץ בו, והראה משה שמטהו יהי לתנין וימשול על פרעה ועל עמו, ומכוונת תוכחה זו על מכת הדם שנהפכו אליו מימי היאור ועל מכת הצפרדעים שנשרצו מן היאור. וכבר ספרו חכמי הטבע שמצאו נחש המימי (מעערשלאנגע), וקראוהו (הידרארכאָס), שהיה ארכו קי"ד רגל שהוא כחמשים ושבע אמות. וכ"א במכדרשב"י דל"ה, תקפי' דימא דא איהו תנינא וכו' כדין מה כתיב והרג את התנין אשר בים, דא איהו התנין הגדול, וע"ד כתיב הנני עליך (פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו) ההוא נחש איהו ביבשתא, דא גדיל בעפרא ודא גדיל במיא וכו':
ויקרא גם פרעה. מלת גם קצת מוקשה, ויראה כי בראות פרעה התנהגות משה בעשיית פלא, שלא יעשהו הוא עצמו אבל יצוה לאהרן לעשותו, חשב כי כוונת משה בזה היתה להתפאר ולהתרומם לעיני הרואים, בהראותו לפניהם שאין לו צורך להשתדל בעצמו לחדש נפלאות, והדבר נקל כ"כ בעיניו עד שבצווי על שלוחו ג"כ הפלא נעשה, לכן התנהג פרעה כמו כן לצוות אל שלוחיו ג"כ, והפלא נעשה בכח דבורו אליהם לבדו וזהו מלת גם:
ויחזק לב פרעה. ענין תפיסה ואחיזה (עס גריף אן) (כבש"ב י"ח) ויחזק ראשו באלה דתרגומו ואתאחד, וטעמו מופת זה אחז את לבו ועשה בו רושם לראות גודל מעלת עושהו עד שמהראוי להטות אוזן לשמוע לדבריו ובכל זאת לא שמע:
כבד לב. שרש זה ישמש גם על גודל הצער והיגון המגיע ללב, כמו ידי כבדה אל אנחתי, וכבד עלי' פשעה. ובש"ר פ"ט אמרו כבד לב פרעה לבו של פרעה כועס הוא (שווערמוטה, ניעדערגעדריקקט):
נהפך לנחש. הוא מטה משה שנהפך לנחש במראה הסנה, ולפי"ז מ"ש אח"ז אמר אל אהרן קח מטך, אין פי' מטה שלך שאתה בעליו, כ"א מטה שהוא כעת בידך, כי משה נתן לאהרן מטה שלו להכות בו את המים, ולכן אמר (בשלח י"ז) ומטך אשר הכית בו היאור (ע"ש רש"י); ויתכן כי גם המטה שנהיה לתנין לא היה מטה של אהרן כ"א מטה של משה שנתנו לאהרן, ועל כלם אמר (שמות ד' י"ז) את המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, שנכללו בו כל האותות, בין הפיכת נחש לעיני ישראל, בין הוית התנין לפני פרעה, והכאת היאור והעלאת הצפרדעים והוצאת הכנים והורדת הברד והבאת הארבה, והוית החשך, בקיעת י"ס, והוצאת מים מן הסלע (ע"ש ראב"ע), וכמ"ש בתיב"ע בפסוק ויואל משה לשבת את האיש. ולא הוצרכתי לכתוב זה, רק למה שראיתי כאן בתיב"ע שכתב על מטך אשר נהפך לנחש, הוא חוטרא דאהרן, והוא תמוה:
ואמרת אליו. כלומר שיאמר לפרעה באמצעות אהרן, וכן הענין בכל הדבורים והאמירות שצוה השם ית' למשה שיאמר לפרעה, כי כבר הושם אהרן לפה בכל מה שישולח משה לפרעה (רלב"ג), ולפי"ז כל ויאמר וידבר בזה הענין אינם פעלים עצמיים כ"א פעלים מסבבים (זאגען לאססען):
לא שמעת עד כה. זו היא התראתו הראשונה אליו, ואיך יגדיל משה כ"כ ענין מניעת שמיעתו ולומר אליו עד הנה לא שמעת לדברי, ויותר היה ראוי לו למשה לומר כן בהתראות הבאות אח"כ אחר עבור עליו כמה עונשים ויסורים, לא מיד בהתראתו על מכה ראשונה, ונ"ל לרבותינו (שהבינו ע"ד הרמז לפי דרכם ענין מכת בכורות במקרא זה) שאין מלת עד כה מלת היחס, להגביל את הזמן כלומר עד הנה (ביס יעטצט), אבל מלת עד הוא שם לאזהרה והתראה (ווארנונג), מן והועד בבעליו, רד העד בם, העד העיד בנו האיש, ומלת כה מצאנוהו להגבלת המקום כמלת פה (היער), וגם להגבלת המקום כמלת שם (דארט), כמו התיצב כה על עולתיך, ואנכי אקרה כה (במדבר כ"ג), דתרגומו הכא וגו' עד כא, ויהי' תרגום עד כה (יענע ווארנונג), כי כבר הזהיר משה את פרעה מיד במכה הקשה מכולן (במכת בכורות) המעותדת לבוא עליו באחרונה, וכמ"ש הנה אנכי הורג את בנך בכורך (ע"ש רש"י בשם רבותינו), ולזה כאשר בא אליו כעת להתרותו עוד הפעם, הזכירו ליתן אל לבו גודל המכשלה שתבא עליו בענין ההתראה על העונש היותר גדול; ומצאתי לרבותינו שביארו מלת עד לשון התראה, כי אמרו (בפתיחא דאיכה רבתי) ואם עד אלה לא תשמעו לי אין הקב"ה מביא פורענות עד שמעיד תחלה ע"ש, ובמכדרשב"י (נשא דקמה"ב) עד כ"ה במה דאגזים משה:
אנכי מכה. ובאמת לא הכה משה רק אהרן כמ"ש רש"י, לכן אין לפרש מכה לפעולה עצמית כ"א פעולה מסבבת, וטעמו אנכי אהיה גורם ומסבב ע"י אחר את ההכאה. ורי"א אמר כי היאור הוכה ע"י משה עצמו, וזה מתנגד לדעת רבותינו:
והדגה. כי בשעת הדחק היו יכולים לשתות הדם, כי הדם משקה, כי הוזהרנו על שתייתו, לכן על הפיכת המים לדם נלוה אליהם גם זאת שהדגה שביאור מתה ובאש היאור, ונעשה דם נבאש עד שאינו ראוי לשתיי' אפי' בשעת הדחק. וזה"ש ונלאו מצרים וגו', שהיו מנסים בכל כחם לטהר הדם הזה שיהיה ראוי לשתי', אמנם נלאו ונתיאשו ממנו (רנ"ו):
מימי מצרים. יש הפרש בין מימי ובין מי, לשון מימי נזכר על המים הראויים לשתות כמו ונתן מימיו, וברך את לחמך ואת מימיך, סתם את מימי גיחון, מימינו בכסף שתינו, ולשון מי נזכר על שאינם ראויים לשתות, כמו מפני מי המבול, מעבור מי נח, וישב ה' עליהם את מי הים, אשר הציף את מי ים סוף, ובירדן שהזכיר הכתוב את שניהם מימי ומי, לפי שהירדן היו קצת מימיו ראויים לשתות וקצתן לא, וזה שאה"כ כי לא יכלו לשתות מימי היאור שהיו מתוקים וראויים לשתי', ואפשר ששתו מן המים המלוחים שאינם ראויים לשתי', כי האיך היו יכולים לחיות ז' ימים בלא שתי' (רב"ח בשם רס"ג). ואפשר שבמים המלוחים שלא נהפכו לדם הראו החרטומים בלטיהם לעשות כמו כן להפכם לדם:
ובעצים ובאבנים. אחרי שהשמיענו קרא מהפוך לדם כל חלקי מימיהם שע"פ הארץ, בא להודיענו ג"כ השתנות המים לדם מה שהיה מהם בכלי עץ ובכלי אבן, ודבר גדול השמיענו בזה, כי ידענו מספורי חכמי האומות המספרים טבעי מדינת מצרים ומנהגיהם, כי בעת שמימי היאור עכורים ינקוהו בכלי עצים ובכלי אבנים, כי אם יעמוד מי היאור בכלים אלה כמו שני ימים, הוא יוצא נקי וטהור מכל סיג וחלאה, והודיענו א"כ בעצים ובאבנים, שסגולת הכלים האלה לא תועיל להם לנקות את מימיהם ולטהרם, אבל גם הם יהפכו לדם עד שלא יהיו ראוי' לשתיה. (ע' כ"מ פ"ו מפרה אדומה ה"י):
משה ואהרן. משה עשה את המצווה עליו ללכת אל פרעה קודם המכה להתרות בו, ואהרן עשה את המצווה עליו להכות את היאור עם שאר הנהרות, ולהיות שהיאור הוא העיקר בארץ מצרים נגד שאר הנהרות, לכן לא הזכיר רק ויך את המים אשר ביאור, ובאמת הוא כולל גם כל שאר הנהרות והוא מה שפעל אהרן. ורי"א מסתייע ממקרא זה כי משה פעל ועשה הכאת את היאור, ואין זה כלום, גם לדבריו יחסר במקרא ההודעה שאהרן עשה את המצווה עליו:
והדגה. כ' הראב"ע והדגה שם המין כולל לכל שורץ במים, ורש"י (בירמיה ו') כתב כרתו עצה, הוא לשון הרבה עצים, כמו דגה לשון הרבה דגים, וכפי' (בנחום ב') רכבה רוב רכב שבה, ה"א יתרה הופך הלשון לכמה מרכבות, וכן סיר אשר חלאתה בה (יחזקאל כ"ד) זוהם רב, וכן פי' (ביחזקאל מ"ז) למינה תהיה דגתם לשון רוב מינים, כמו והדגה אשר ביאור, כל אנחתה השבתי (ישעיה כ"א) ועליו פי' אנחתה לא מפיק ה"א לפי שהוא כמו כל אנחות שבעולם והוא לשון אנחה מרובה של אנשים רבים (רוו"ה), ועמ"ש בבהעלותך מזה:
ובמשארתיך. לרד"ק הוא העריבה שלשין בה העיסה, אמנם ת"א ויב"ע אצוותך, והוא שם לעיסה כי כן תרגמו ראשית עריסותיכם ריש אצוותכון. ועמ"ש בפ' בא במשארותם צרורות בשמלותם:
